המומחה

מאת לוסיה ברנע

 

התיישבתי במסדרון הארוך והרחב, המואר באור נאון, ולאורכו ספות עור. המרפאה הייתה בשיפוצים ונראה שחסרו האמצעים כדי להשלים את העבודות.

 

דייקנו להגיע. היה חורף, קור חודר, ששיקף את האקלים הפנימי שלי. התמקמתי מול השלט שנשא את שמו של המומחה שקבעתי איתו פגישה. ממקומי ראיתי את כל משרדי הרופאים, חמשה-עשר בסך-הכל. מרפאה כללית, אורתופדיה, נוירולוגיה, רפואת ריאות, רפואת ילדים, מיילדות ועוד. עקבתי אחר התנועה הערה במקום, חולים, פקידים ורופאים.

 

הלאה משם, לאחר אמצע המסדרון, עמדה אישה במדים ודיברה בטלפון. תנוחת גופה אמרה שהיא בעלת תפקיד וסמכות. השארתי את בתי על הספה, ניגשתי ואיבדתי את מקום הישיבה שלי.

 

זיהיתי את הקול. הייתה זאת המזכירה שקבעה את סדרי הקבלה לכל הדלתות במסדרון. נראה שהיעדר הפרטיות שהתנהלה בו אינו מפריע לה. המתנתי ברוב כבוד עד שהיא תתפנה לטפל בי.

 

שש דקות לאחר מכן, חסרת-סבלנות נוכח שלוותה, אני משעינה את מרפקי על הדלפק שהפריד בינינו, אבל איני לוחצת עליה. יש להניח שהיא כבר גרמה לאחרים להמתין, אני חושבת בלבי. אני מבחינה בדמותה של צעירה הפוסעת במהירות ושככל שהיא קרבה, היא פותחת ללא כל הקדמה בשיחה עם

הגברת, מתעלמת מנוכחותי. אני לומדת את כללי המשחק: אני מפריעה ומפריעים לי.

 

לפי המלצת סבתי המנוחה, אני בולעת שלוש פעמים וממתינה. כשסוף-סוף ניתנת לי רשות הדיבור, אני מודה. הכניסו אותי בין שני חולים – המועד הפנוי הבא היה שלושה חודשים לאחר מכן. ניצלתי את ההזדמנות ואישרתי את התור שלי, שהיה אמור להתחיל רבע שעה קודם לכן.

 

חצי שעה לאחר מכן, בתי החלה להראות סימנים ראשונים של מורת-רוח. לאחר שמונה שעות של שהות סגורה במוסד לחינוך לגיל הרך, לא יכולתי לדרוש ממנה הרבה. בגיל חמש, היא נחשפה לשלוש שפות, קיבלה שיעורי יוגה, מחשבים, פסיכו-מוטוריקה, בלט, מדעים, מוזיקה, שחייה וחינוך גופני. בניתי אלופה, אך לא הייתי בטוחה שאני מגדלת אזרחית טובה יותר – היו לי ספקות ביחס לבית-הספר.

 

הדלת נפתחה בשעה חמש וארבעים ותשע דקות, והחולה הראשון יצא. כמעט עמדתי לקום כשהקול שהדהד מבפנים קרא שם אחר. הסוויתי את תמיהתי והעמדתי פנים שאני מתרווחת בכיסא. הודיעו לי שהסטטוס של הביקור שלנו כרוך בהמתנה ניכרת.

 

הרגעתי את הדחף שאחז בי, ושחזרתי בזיכרוני את הסאגה שעברתי עד שהגעתי לאיש-המקצוע המתאים.

הגאווה עלתה לי לראש. איבדתי סבלנות. אני והתור ההוא לא היינו חלק מישות אחת. גרנו באזורים שונים, השתמשנו באמצעי-תחבורה שונים, לא הסתובבנו באותם חוגים. אבל נראה שזה לא היה מובן מאליו, ושאין לדברים אותה הרלוונטיות בעיניהם של כל הנוגעים בדבר. בתי הקטנה ללא ספק נהנתה מחברתם.

שעה פחות חמש דקות של התייעצות, והחולה השני סגר מאחוריו את הדלת. האוויר סביבי החל לרתוח. נשמתי עמוק כדי שהחמצן שמילא את חלל ראותי יוכל לאזן את הרצון שלי לעזוב. אבל לאן?

 

מדובר באיש-מקצוע בעל-שם, אדם בעל ניסיון קליני משמעותי. ממרומי בורותי, דמיינתי אותו כאדם יהיר ואת מזכירתו כחדלת-אישים. ברגע שהדלת תיפתח, אסתער לעבר הרופא ואציג את עצמי. אבל לפני שהיה לי זמן לנסות יוזמה כלשהי, המשפחה שחלקה את מושבה עם בתי נכנסה למשרד הרופא, נפרדת לשלום ומנופפת בידה בסיפוק. השעה הייתה שבע וחמישים וארבע דקות.

 

משונה, למרות התקדמות מחוגי השעון, הפגישות עם הרופאים המשיכו להתנהל באותו רוגע. היה מעין הסכם שבשתיקה בין ג'נטלמנים שממתינים ושממתינים להם ברוב שלווה. אני הייתי הדג מחוץ למים, מי שלא שלטה בחלוף הזמן המיוחד שמשל בחדר-ההמתנה המאולתר ההוא.

 

מאז ומעולם הייתי אישה דינמית, נמרצת, כזאת שאוחזת בשור בקרניו. כמה השתנו חיי מאז שהחלו לקרוא לי אימא... קודם לכן, הייתי חותמת את הסיפור עם כניסתו של החולה הראשון. בתוך זמן קצר אילפתי את האימפולסיביות המאפיינת אישה בריאה. אני מכירה בפגיעות שלי, בתלות שלי בידע הרפואי. אני מתיישבת וממתינה.

 

לאחר שליוויתי את בתי לשירותים, שהיו באמצע עבודות חשמל, חזרנו ב"אלגרו". התור אסף לעצמו חולים חדשים, חולים סבלניים. השעה הייתה שמונה ורבע.

 

חשתי כיצד ידית הדלת סובבת. המזכירה הייתה כעת בתוך המשרד והתכוננה לעזוב. פניתי אליה, כשבשלב הזה אני כבר ללא אנרגיה. כשעל פניה חיוך של נזיר ממקדש הזמן, היא אמרה לרופא את שמותינו.

 

קולו המתוק, כמעט קול נשי, הזמין אותנו להיכנס. הוא לבש חלוק לבן, עם ראשי-התיבות של שמו. שיערו היה דק וכסוף, מסורק כולו לאחור. הברק בשיערו הסגיר את העובדה שהוא משתמש בבריליאנטין. ידיו המדויקות אולי הסגירו עיסוק בכירורגיה.

 

החלל היה פשוט, כמעט ספרטני. היה קשה לחבר בין עושר הידע שאותו חלל הכיל כביכול ובין הדלות החומרית שלו. התיישבנו והאדון שהקשיב לנו היה כולו אמפתיה ומחמאות כלפי בתי. דיברנו על הצלחה, על מימוש, לא על חוסרים או על דברים שנעדרים. הנדיבות שלו הלמה בי. מולי היה אבי, סבי, אבי בתי, החבר שלא היה לי מעולם, המורה שלי, כל האלים שלי – במאה אחוז של הקשבה.

 

לא חלפו יותר מחמש דקות והדלת נפתחה מאחורינו בפתאומיות. בפתח החדר ניצבו בני-זוג מרשימים, הגברת לבושה בהידור – נעליים מעור וכך גם התיק – ובעלה. למרות מאמציי לשחזר את דמותו, הוא נותר עמום תחת כנפי אשתו. במשך רגעים אחדים, התבוננתי בדמויות דקות-הגזרה ההן, בעלות קריירה חברתית ארוכה. לא נימת-הקול הרוגזתת ולא תנוחתם תאמו את חזותם. האנשים הללו חילקו הוראות, לא ביקשו בקשות. הם גם לא הכירו בערך ההמתנה. היחידה שדיברה הייתה היא:

 

ערב טוב, דוקטור. קצרת נשימה, היא הסבירה את הסיבה לבואם והתייחסה לזמן ההמתנה. סערת רוחי לא אפשרה לי לעקוב אחר הנאמר. ואז הגברת ניגשה אליי כדי לדעת לאיזו שעה הוזמנו – היא הוזמנה למועד מוקדם יותר. זה הספיק כדי להצדיק את התנהגותה. החדר נטף חוסר מוצא.

 

תחושה רעה התפשטה במהירות בכל חלל החדר. הרופא ההמום הקשיב לכל הסיפור כשהוא עומד על רגליו. בחיפוש אחר פתרון מהיר, הוא ביקש בעדינות לעזוב את החדר – בעודו פונה אליי ואל בתי, שהיינו כבר מובסות כליל מרוב עייפות.

 

המצב נראה לי סוריאליסטי באותה המידה שהוא נראה לי לא-סביר. בגוף מכווץ, גררתי את שתינו החוצה. חזרנו לחיק הספה. בתוך זמן קצר, הקטנה שלי התכרבלה והשתלטה על ירכיי עד ששקעה בשינה עמוקה. מטרת ההתייעצות ספגה נוק-אאוט מידיה של ההמתנה.

 

שוב מצאתי את עצמי משתמשת בכל כוח הכבידה כדי להיצמד למושב ההוא. כשחשבתי שהערב כבר העניק לי את מנת הלימוד היומית שלי, פלישה מאתגרת את כוחותיי. האם גברת יכולה לריב על מקום עם ילדה שגובהה פחות ממטר, בתשע בלילה? איזו תועלת יש בשנים של חינוך? איזה צדק היה בבקשתו של הרופא?

 

בתשע וארבעים ושלוש דקות חזרתי, נושא בזרועותיי את שלל המלחמה. לפי הוראות הרופא, השארתי אותה על מיטת הבדיקות. האיש חש שלא בנוח, והתכונן להמשיך מאותה הנקודה שבה הוא הופסק. אני נזקקתי ליותר מכך, והתגריתי בו. הוא השיב במבוכה:

 

"את יודעת, בתי, את יכלה להציג בפניי את המקרים הקשים ביותר ברפואה, ואני מסתדר. מצגים רפואיים מוזרים שדורשים חקירה והתייעצות בינלאומית אינם מפחידים אותי. אבל בכל הכנות, אינני יודע כיצד להגיב נוכח אישה היסטרית. מה לעשות מול אבדן השליטה של הגברת ההיא? עני לי, בבקשה. אני מקווה שתסלחי לי על מה שעשיתי, אבל לא הייתי לי ברירה.”

 

כמה שנות לימוד נדרשות כדי להתמודד עם מצבים כאלו? חשבתי שגם לגברים שגורמים לאחרים לחכות יש מגבלות משלהם. באותו רגע המומחה כבש את אמוני, ותפס אצלי מקום אחר, חדש.

 

ההתייעצות נמשכה בקצב הרגיל שלה. שעה לאחר מכן, כשעמדנו לעזוב את המסדרון, התור המשיך להמתין לאיש הדגול ההוא. יצאתי עם היפהפייה הנרדמת שלי ועם שני מרשמים כתובים. אחד מהם הוא מרשם לקונצרט לצ'לו של דבוז'ק. אם אפשר, בביצוע של מסטיסלב רוסטרופוביץ'.

  • Sponsores By:
  • בינת מערכות תוכנה
  • אינטרנט בינת
  • GoLinks
  • Davit
  • קרן
  • קרן