ארגז הכלים המיוחד

 

מאת טלי בק

 

19/09/12

 

על העובדה שהחברה שלנו נהיית יותר ויותר אגרסיבית, וחסרת סדר, רובכם ודאי יסכים איתי. לשרוד במדינת ישראל דגם 2012 זה לא דבר קל. לפרנס משפחה, עדיף בכבוד, בשוק עבודה כוחני ותובעני, לחזור בסוף יום הביתה, לילדים, אשר הם עצמם מתמודדים עם סביבה חסרת סדר ומלאת אגרסיות,
לתת להם ככל יכולתנו. להעביר להם מסר שעליהם להיות חזקים על מנת לתת לעצמם ביטוי. למה בעצם? כי ככה זה פה..  במדינת בלאגן 2012, החזק שורד.

 

ובתוך כל זה, מתוך שני זאטוטים שהם כבר די גדולים, יש ילד אחד  שהוא "שונה". ילד, שגם אם אומר לו "תהיה חזק", חזק הוא לא יהיה. גם אם אומר לו "תבטא את עצמך בקול רם וברור כדי שישמעו אותך", בישראל 2012 זה לא יעזור.


הוא חי בחוקיות לגמרי שונה מהזרם השוצף. אלוהים צייד אותו בארגז כלים מדויק ופשוט והקטן הזה דבק
בארגז שלו. לא קונה כלים חדשים, כמעט ולא משכלל את המלאי הקיים. זה הארגז, וכולכם תסתדרו.

אני מנסה להסביר לו, ביני לביני, קטנצ'יק, אתה חי ב"מידל איסט", אל תצפה ליחס מועדף, אבל קטנצ'יק תולה בי עיניים חומות וגדולות: "מה היא רוצה?".

אני מנסה, לפעמים, מתוך עייפות של שעת ערב, להסביר לו: קטנצ'יק, תבין, אני יוצאת לרחוב, ואף אחד לא יודע שאני מתמודדת עם קטנצ'יק ועם ארגז הכלים שלו. את הבוס שלי לא מעניין שבלילות אתה מתעורר, מבחינתו אתה בן 6, ואני צריכה לעבוד. גם כל הוועדות הרפואיות והטיפולים, באמת, קטנצ'יק, תנסה לפנות קצת מהלו"ז הצפוף שלך,יש כאן עוד אנשים – אחותך למשל. היא הולכת לחוגים ומזמינה חברים הביתה, ואתה עם הארגז הספציפי שלך הולך איתנו לכל מקום.


כשכולם הולכים לכיוון אחד, אתה רץ לכיוון אחר. אני אומרת לך "קום ובוא כבר" (כאילו באמת יעזור) ואתה נצמד לרצפה. מסביבי תלויות עיניים משתוממות "זאטוט" בן 6 וחצי, בוכה כמו תינוק בן יום.
במאבק הקיומי הבלתי פוסק להיות "בסדר", להיות "חלק מ-",  להישאר "בעניינים", יש לי אותך. וכאן, אעמוד על הפודיום בווידוי נרגש - כן, קטנצ'יק, אין ספק שלפעמים אתה אי של שקט בתוך הסערה. אתה אפרוח קטן וטהור שכלל אינו נתון להבלי העולם. מזוקק שכמותך.


מצד שני - וכן, יש גם צד שני, אתה הסערה בעצמה. תשאל אותי למה? וברור שלא תשאל.. אבל בכל זאת אענה: אדמה את הסיטואציה הקיומית שלי למעגל ריצה אולימפי.


אנחנו, כולנו בני משפחה אחת, משפחתו של קטנצ'יק, רצים. כל אחד במסלולו הוא. המבוגרים רצים להשיג משכורת מכובדת,להשיג הכרה, להצליח. הילדים רצים במסלול שלהם - להשיג ציונים, להישמע, להשיג חברים, ואתה, קטנצ'יק חום עיניים, בדרכך המיוחדת, נותן יד ומושך. בהתחלה לפנים המעגל, אחר כך קצת אחורה, בודק את המשטח, 'חותך' למדשאה. השופט שורק לנו לאות אזהרה, הקהל מביט במבטים משתאים. באמצע ההמולה אני עומדת. קטנה שאני. ואומרת לשופט בקול חזק, כי רק כך אשמע, למרות שכבר כל המצב החליש אותי מדי. אני אומרת לשופט "סליחה, יש לי כאן ילד מיוחד, אפשר להתחשב?".  אך עיניו של השופט נתונות במעגל הריצה. אני רק חוסמת.


ומה זה כל הבקשות המוזרות האלו? מעגל ריצה אולימפי,  או - אם נחזור לשנייה קלה למציאות, מדינת ישראל גירסת 2012 אינה בנויה למסלולים אלטרנטיביים כבקשת הקהל. כאן כולם רצים בקצב אחיד. ואם לא - אז בבקשה, להעמיד פנים שכן. ושוב אני חוזרת אליך, קטנצ'יק, מזוקק אחד. עם ארגז כלים מתוק: אני לא יכולה לצאת ממעגל הריצה הזה. מצד שני, אני גם לא מסוגלת לעמוד בקצב המהיר. יש לי אותך. אז אני קצת רצה, וקצת מעמידה פנים של "הכל כשגרה" (למרות שבפנים הכל סוער וגועש) וקצת יושבת מהצד, ונותנת לך להוביל.


ובסופו של יום אני לוליינית. לוליינית מופלאה, על משטח ריצה אולימפי. מי מבין לוליינים בשטח ריצה? אף אחד. מי בכלל רוצה להתמקצע בלוליינות כשלפניו מסלול ריצה? אף אחד. אבל לכאן הגעתי. ואלו החיים. החיים שלי ושל קטנצ'יק ושל שני בני המשפחה הנותרים.


נשיקות על האף המנומש קטנצ'יק אחד. מתוק. זה היה סתם סיפור לפני השינה שאימא סיפרה לעצמה. מחר תזרח השמש לעוד יום של התמודדויות.

 

 

  • Sponsores By:
  • בינת מערכות תוכנה
  • אינטרנט בינת
  • GoLinks
  • Davit
  • קרן
  • קרן