פסגת הפחד

 

מאת איל שחל

 

יש מי שפסגת הפחד שלו היא לטפס על האוורסט. יש מי שפסגת הפחד שלו היא לחבק נמר. יש מי שקופץ בבאנג'י ויש מי שמזנק ממקפצה לבריכה. יש מי שמביט לתהום...

 

ואני כולם גם יחד. כשזוהר, המורה להתעמלות שלי, מבקש ממני לעלות בסולם עץ ולרדת מצדו השני, תוך תכנון נכון של פעולות.

 

גברת דיספרקסיה שמלווה אותי נאמנה גם בשיעורי ההתעמלות, מקשה עליי להבין איך מרימים את הרגל ואיפה מניחים את כף הרגל.

 

בנוסף לכך, משהו – שאין לי עדיין שם בשבילו, אבל הוא ללא כל ספק חלק מחבילת הקשיים שמלווה אותי מלידה – גורם לי לראות את הכל כרִיק. לא שנולדתי מואר, כפי שאמא צוחקת. פשוט, אני לא רואה טוב מגובה. כלומר: לא רואה בכלל. אני מתקשה להבין הבדלי גובה ועומק. לא רק מראשו של סולם. בכלל. בהליכה זה בולט פחות, כי כנראה הסתדרתי עם המוח שלי ולכן אני לא רואה יותר את הדברים כמו חתול במגפיים. כלומר: כמו מגפיים ענקיים שבתוכם צועד חתול. אבל כשהייתי צעיר יותר זה קרה. וגם בעייפות גדולה זה עדיין קורה לפעמים. אני רואה את הרצפה או את הקרקע כאילו היא מאוד רחוקה. ואני יודע באופן שכלתני שהיא לא. למרות שאני גבוה. אין לזה שום קשר לגובה. יש לזה קשר לראיית עומק או אומדן עומק לקויים.

 

 

נחזור רגע אליי בראש הסולם של זוהר. אתמול, בצהרי היום, בשיעור ההתעמלות היבשתי הראשון לעונה זו (לאחר שהסתיימו השיעורים בבריכה).

 

פחד אלוהים. פסגת הפחד. יותר מקרש קפיצה, באנג'י או אוורסט זה להביט לתוך הרִיק. אין בלימה, הכל בלי-מה. אין עומק ואין שליטה.

 

אבל יש לדברים משמעות.

 

משמעות הדברים היא שאני מתגבר על הפחד. אני מצביע אמון בי, בגופי שמתחזק, ברוחי שהתחזקה. ביכולת שלי לראות בלי לראות נכון ולאשש את יציבתי ואחיזתי בבלי-מה על ידי תחושת הרגל. מה שאני מרגיש בקצה הרגל זה הנתיב בו אני מתקדם.

 

זוהר היה שם, ואמא היתה שם, וסבתא מספסל המעודדים. ואני עליתי בסולם, ואז העברתי את הרגל והנחתי אותה על שלב מקדימה. וירדתי. ובאמצע כבר חייכתי, כי ידעתי שהצלחתי.

 

ואז אמא אמרה: אוי! לא הספקתי לצלם! אולי תעשה את זה עוד פעם כדי שנצלם לדודה יוספה?

כולם היו מזועזעים מהחוצפה. לבקש ממני לסכן שוב את חיי ואת ההישג השברירי רק בשביל הזדמנות צילום? כמה שטחי, נרקיסיסטי ואקזביסציוניסטי. כמה מתאים לפאפארציות ההולכת ומתגברת של אמא.

אני מכיר את האשה שילדה אותי. היא לא בכתה כששברה רגל, אבל זה מסוג הדברים ששוברים אותה מנטלית ורוחנית. שהיא פיספסה תמונה.

 

אז עליתי שוב בדרך החתחתים וירדתי בהצטיינות. ואחר כך שוב עלייה לצורך ירידה, בלי עזרה

פסיכולוגית של ספסל שמושען על הסולם.

 

לא בשביל הזדמנות לצילום. בשביל להרגיש נפלא עם עצמי.

ומה הקשר לנמר?

באחת מהמצגות של אמא מצאתי: "לשחרר את הגוף, לביית את הנמר".

אני בעצמי קצת חתלתולי ואני אוהב חתולים גדולים. בעיקר טיגריסים ואריות, אבל בשעת הצורך אפשר גם לחבק את הנמר הפנימי שלי. כי כבר רכבתי לו על הגב.

 

לטור הקודם: גברת דיספרקסיה ואני

 

 

  • Sponsores By:
  • בינת מערכות תוכנה
  • אינטרנט בינת
  • GoLinks
  • Davit
  • קרן
  • קרן