גשם בוא. רד עליי. אבל לא בסוף השבוע

מאת עינת רוספשה

 

בא לי לצעוק "אמא'לה חורף ..".


אני מוצאת את עצמי לקראת כל סוף שבוע בודקת באינטרנט את המזג האוויר הצפוי ליום שבת, ומתפללת לשמש.


השיר לעולם בעקבות השמש מתנגן פה הרבה בחורף - וכל שבת עם שמש היא עבורנו כשיחה של אראלה ממפעל הפיס.


אנשים מחכים לגשם, רושמים סטטוסים על הגשם, מעלים תמונות של שלוליות....ואני נמצאת בשלב של הכחשה  ובמצב של אגירת כוחות. אני מבקשת לקבל כוח כדי להעביר את העונה הקשה הזאת. אני מוכנה לעשות הסכם עם זה ששולח אלינו את הגשם - מוכנה שלאורך כל השבוע יהיו מבול, סופות רעמים, ברקים, גשם, שלג, ברד, הצפות אפילו – רק שבשבת ייתן לנו שמש.


בתורה כתוב שיום שבת הוא יום מנוחה. השבוע קראנו בספר אני ואור, שמתחיל עכשיו ללמוד את בראשית, והגענו ליום השביעי - אז אני בצחוק אמרתי לו "לאמא ואבא יום שבת זה יום עבודה...". וכמובן שהפידידוני החמוד שלי הגיב "לא אמא, את טועה, זה מנוחה...". כמובן שאני אומרת לו: "אורצ'וק, נכון אתה צודק- זה פשוט ההומור השחור של אמא....זה שמחזיק אותי במעט שפיות".


אז לפחות ביום השביעי, שיהיה מעט שמש.

 

 

אני יודעת שגם עם ילדים רגילים קשה להעביר שעות ארוכות בבית, אבל אצלנו זה פשוט קושי אחר - אור מתעורר בשעה 5 ומיד שואל: "אמא, מה עושים היום?". אז בקיץ תמיד יש לנו הרבה אפשרויות, פעילויות מהנות וכייפיות, ובשעה 9 אנחנו כבר בחוץ עם הכריכים והתיק...יאללה יצאנו ...


בחורף האפשרויות שונות ודי מעצבנות: ללכת לג'ימבורי שמלא באנשים - תוך שעה אני מוצאת את עצמי בחוץ כי אחד מהם קיבל איזו "הצפה קלה" מכמות האנשים, השני פתאום צועק וכולם יכולים

להתסכל...ולחשוב לעצמם, ואפלו להעיר לי: "למה הוא צועק? למה הווליום שלו גבוה?" ואני כמובן נכנסת לנעלי המורה מאלו"ט ועורכת מופע הסברה מאוד רציני  בנושא האוטיזם לכל מי שלא מבין בנושא.  אחרי המופע ההסברה אני מוצאת את עצמי נלחמת עם אור, שמעדיף "לתדלק" את עצמו במזנון במקום לשחק, וכשאני חושבת על זה - הוא עוד מעט בן 9, איך אעסיק אותו בגילאים יותר גדולים? הוא לא אוהב מחשב, אינו מוקסם מהאייפד. ברגעים האלה אני חושבת לעצמי - כמה  עוד הורים במצבי, אם רק היה מקום, איזו מועדונית שהיתה הבית שלנו, בה היינו עושים לילדים הפעלות. שם לכל הילדים יהיה מותר סתם ככה פתאום לצעוק בלי לזכות במבטים חמורי סבר מהסביבה, ולנו ההורים היתה שעה של מפלט. שעה שבה אנחנו כמו כולם.


יש  אנשים שלא מבינים ואומרים לי: "תישארו בבית, מה כבר יקרה?". אז התשובה היא: "אוהו מה שיקרה".  מה שיקרה הוא: אני הולכת ישר בצאת השבת לאשפוז קצר בגהה או בבאר יעקב.


להיות בבית איתם לא בא בחשבון. כשאור בבית הוא דורש אוכל ללא הפסק, כי היכולת שלו להעסקה עצמית היא מאוד נמוכה, למרות כל העבודה הקשה שלנו. הוא יודע לשחק, אבל תמיד צריך להלהיב אותו, לעניין אותו, למשוך אותו למשחק, וכמובן שהקשב של המשחק הוא קצר, הוא צריך לשרוף אנרגיה בחוץ, הוא אוהב את האוויר בחוץ .


אני כל הזמן מנסה לעניין אותו במשחקים, בכל שבוע מסדרת לו את החדר בצורה שונה, כל פעם שולפת משחקים חדשים מהארון, אבל זה לא עוזר, הוא צריך מסגרת, הוא נלחץ ללא מסגרת או ללא פעילות בחוץ.
ליעם לעומת זאת - כל היום יושב בחדרו, עד שצריך לפעמים להזכיר מדי פעם לו שיש חיים מחוץ לחדר.
 
ההשגחה המתמדת לא פשוטה, בלשון המעטה. כשאור משועמם הוא אוהב לעשות שטויות, והשטויות האלה לפעמים עולות הרבה כסף. בחורף שעבר הוא הכניס לחור הביוב בבית את כל החיות שלו. החיות סתמו את הברז הראשי של כל  הבניין - וככה ביום שבת היתה לשכנים הצפה, ואנחנו נפרדנו מ-400 שקלים.
אז עם כל האהבה לגשם, ואני אוהבת אותו, אני ממש מקווה שיעבור עלינו חורף קל, קצר עם שבתות שמשיות.  אחרי סתימת הביוב, נראה לי שגם השכנים שלי נושאים עימי את אותה תפילה, שאור יוכל להשתעשעש בחוץ.
 

 

  • Sponsores By:
  • בינת מערכות תוכנה
  • אינטרנט בינת
  • GoLinks
  • Davit
  • קרן
  • קרן